משלוחים חינם ברכישה מעל 500 ש״ח!

מרכיבים וערכים

אפרסמון: תלמוד הצמח

האפרסמון המקראי הוא אחד מסמלי ארץ יהודה בעת העתיקה. האפרסמון או הבלזם של יהודה נחשב צמח הבושם המפורסם והיקר ביותר בעולם בתקופה הרומית־ביזנטית. עץ נשיר המתנשא לגובה של כשלושה מטרים ומדיף ריח בושמי מהשרף המצוי בכל חלקיו. אפרסמון גדל בנאות מדבר חמים. בארץ ישראל גדל העץ בעת העתיקה באזורי ים המלח, עין גדי ויריחו. בימינו העץ מצוי באריתריאה, באתיופיה, בקניה, בסודן, במצרים ובמדבריות ערב הסעודית.  

אפרסמון בעל גזע מקושֹקשֹ וענפיו מפוצלים וסבוכים. העלים, צבעם ירוק מבריק והם קטנים ואליפטיים כמו טיפות. העץ מלבלב באביב ומכוסה עלים עד לסתיו. בחורף האפרסמון משיר את עליו ונמצא בשלכת. העץ דו מיני ומתאפיין בפריחה לבנה המשתנה במשך עשרים וארבע שעות לצבע אדום. שינויי צבע אלו מושכים חרקים מסוגים שונים לצורך האבקה והפריה. הפרי קטן, צורתו אליפטית ויש בו פסים לבנים היוצרים מעין ארבע אונות ובו זרע אחד בלבד. האפרסמון מפריש מוהל נוזלי ריחני, בשונה מצמחי הבושם כגון מור ולבונה המפרישים גושי שרף מוצקים. דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם היא נדירותו, קושי איסוף השרף ותכונת נדיפותו. כל אלו הם שהפכוהו למבוקש מאוד.
עדות ראשונה במקרא להימצאות ולסחר בצרי בארץ ישראל, מופיעה בספר בראשית, כשאורחת הישמעאלים יורדת מהגלעד, מקום ייצור הצרי והנכאות, יורדת מצרימה וקונה את יוסף מידי אחיו. עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר שלח יעקב צרי במנחה ליוסף השליט בארץ מצרים. נטף מזוהה עם הצרי. הצרי נחשב ראש לבשמים בהכנת קטורת הסמים באוהל מועד. בביקור מלכת שבא בארץ ישראל היא מביאה עימה מתנות יקרות ערך למלך שלמה ובהם בושם אפרסמון שעליו נאמר “ולא היה כבושם ההוא”. שמן האפרסמון שימש למשיחת מלכי ישראל לאחר גניזת שמן המשחה בידי יאשיהו בן אמון מלך יהודה.[1]
בתקופת שלטון רומי בארץ ישראל, אזור בקעת יריחו ועין גדי היה אזור גידול מרכזי למטעי אפרסמון. קרב עיקש ניטש בין חיילי לגיונות הצבא הרומאי ליהודים על כל עץ במטעי האפרסמון, במטרה שלא יושמד בידי היהודים. היהודים לא חפצו כי עץ הבושם ייפול בידי הרומאים, אך המאבק היה ללא הועיל.
שלא כבימינו, תפס הצרי מקום חשוב ברפואה וברוקחות בעת העתיקה. הנביא ירמיהו מזהיר את העם בממלכת ישראל מפני המשך השפל הרוחני ותוצאותיו הרות האסון. בנבואתו הוא מציין כי צרי הגלעד לא יסייע לרפא את מכאובי השמד והחורבן כשיעלה המחריב מבבל. בתלמוד הבבלי שימש האפרסמון מרכיב במשקה רפואי הנקרא ‘אלונטית’ ששימש לצינון ולקירור הגוף לאחר שהייה בבית המרחץ. הצרי שימש חומר לשימור פניו של ישמעאל כהן גדול, מעשרת הרוגי מלכות, בידי הרומאים. אסף הרופא ציין את מעלות האפרסמון בטיפול באיברים פנימיים, בטחול, ברֵיאות, במחלת השחפת ובסתירת ארסים. רב שבתאי דונולו רקח מהאפרסמון מרקחת דבש רפואית. רבי משה בן מימון הכליל את ה’בלסאן’ במשקה המלכים, ‘אטריפל הגדול’, לחיזוק האיברים הפנימיים ולעיכוב הזדקנות. הוא ציין את יעילותו בסתירת ארסי עקרבים ונחשים, ובטיפול בקצרת. רבי יהודה החסיד ציין את הסכנה שבאכילת הפירות בשל רעילותם. רבי נתן בן יואל פלקירא ורבי חיים ויטאל עמדו על יעילותו הרפואית במחלת האפילפסיה ובשימור בשר הנפטר. הרב אברהם הרופא פורטלאונה ציין את דרך בדיקת מקוריות השמן כשמגבנים חלב. הרופא הירושלמי במאה ה- 17 הרב רפאל מרדכי מלכי ציין לשבח את שמן האפרסמון כמובחר בחומרי הרפואה לאיחוי ולריפוי חתכים עמוקים. הרב יעקב צהלון ציין את יעילות ‘אופובלסמו’ לסתירת רעילות צמחי רעל והוסיף כי הרחת הבושם מחדדת את המוח והחושים. טוביה הרופא המליץ לשתות עשר טיפות שמן אפרסמון ביין לבן למניעת הידבקות במגפה, ולעוררות תשוקה מינית. בקבלת האר”י ובחסידות הצרי נחשב סממן קטורת המקביל לספירת הכתר בקבלה, וזו מקבילה לכוח הרצון במפת כוחות הנשמה. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, מבאר באופן מרתק מהו כוח הרצון במפת הנשמה. ראה בהרחבה אפרסמון בקבלה ובחסידות.

בימינו נעשה ניסיון מעניין להשיב את עץ האפרסמון המקראי למקום גידולו הטבעי בארץ. בגן הבוטני בעין גדי נקלט העץ בהצלחה ומשמש לחוקרים משאב רב ערך להבנת חשיבותו הרבה שיוחסה לו בעת העתיקה. ב’בוסתן תלמוד הצמחים’ בחוות מצפה הימים בגליל העליון, זכיתי לאקלם כמה פרטים של עץ האפרסמון מייחורים, ומקומו הגיאוגרפי כעת הוא הצפוני ביותר בכדור הארץ.

[1] דברי הימים ב לה, ג.

לבונה: תלמוד הצמח

לבונה עץ בושמי נשיר המצוי בסכנת הכחדה עולמית. נמנה עם משפחת הבושמיים הכוללת שישה עשר סוגי עצים ושיחים המפיקים שרף ריחני הנוטף מקליפת הגזע. מתנשא לגובה 2–8 מטרים. עץ הלבונה מפתח גזע אחד, ומבסיסו לעיתים מתפתחים גזעי משנה. קליפת הגזע מתנוונת ומתחדשת תכופות. לעץ ענפים סבוכים ובקצותיהם 6–8 זוגות עלים מורכבים, ואשכולות פריחה המתפתחים לאורך הענפים החדשים. הפרחים קטנים, דו מיניים ודמויי ענבה כשהם סגורים ויושבים על גבי עוקץ. לפרחים חמישה עלי כותרת וצבעם לבן קרם, במרכז הפרח מצעית צוף המשנה צבעה מצהוב לאדום בעת הבשלתה. במרכז המצעית שחלה דמוית ספלון מוקפת בעשרה אבקנים צהובים. הפירות קטנים וצורתם מעין קפסולה, ובהבשלתם הם מכילים זרעים.

עץ לבונה מתחיל לייצר שרף כבר בשנתו השלישית, וכמות השרף מגיעה לשיאה  לאחר כעשר שנים. להפקת השרף חותכים חתכים בגזע ובענפים התחתונים, והשרף ניגר לאיטו ומתקשה באוויר. לאחר חודשיים לערך ניתן ללקוט את גבישי השרף. גבישי השרף מתייבשים באופן טבעי ונראים כטיפות לבנבנות צהבהבות. בעת חימום השרף, נישא באוויר ריח כבד ומתקתק בעל השפעה פסיכו־אקטיבית נעימה המשרה תחושת ריחוף קל. משרעת תפוצת עץ הלבונה בבר בעיקר באזורי מדבר צחיחים בתימן, בדרום עומן, בערב הסעודית ובצפון סומליה.[1]

הלבונה היא סממן הקטורת המובהק ביותר בעולם העתיק. על פי ציווי אלוקי היא נכללה במרכיבי קטורת הסמים ובהקרבת קורבנות ומנחות. קטורת העשויה מלבונה בתוספת שמן שימשה לכל המנחות כמעט, והונחה על שולחן לחם הפנים. היא נמנתה בגן עצי הפרי והבושם במגילת שיר השירים, וכמו רבים מסממני הקטורת הובאה לארץ ישראל משבא שבדרום ערב. נביאי ישראל ישעיהו וירמיהו יצאו בחריפות נגד מקטירי לבונה שהמשיכו להחזיק בחטאיהם. לבונה שימשה אמצעי לתשלום מיסים רבים על ידי שרים ומלכים, ואף בידי שודדי דרכים במזרח התיכון ובארצות ערב. תמורת העברת לבונה מעיר לעיר נדרשו הסוחרים לשלם כופר בסך 668 דינרי זהב.[2] במשנה הוקטרה לבונה על גחלים ונקראה ‘מוגמר’ מלשון ארמית ‘גומרא’ – גחלת. זו הוגשה להרחה בתום סעודת יום טוב, ומכאן הביטוי “לברך על המוגמר”. בתלמוד הבבלי הוזכרה הלבונה נוסף על היותה סממן קטורת, בהקשר להשפעתה הפסיכו־אקטיבית על נידוני הוצאה להורג. זו הקהתה את חושיו של הנידון למוות והפיגה מעט את האימה.  במחקרים מדעיים נמצאה השפעה מוחית של שאיפת השרף בהפחתת חרדה ודיכאון וביצירת תחושה נעימה. לרפואה שימש שרף הלבונה בקשת תחומים רחבה. אסף הרופא תיאר הכנת גלולות לבונה ושרפים שונים לריפוי מחלות קרביים. רב שבתאי דונולו הכליל לבונה בקבוצת שרפים רפואיים הנמסים בהתכת שמן ומוספים לתמרוקים רפואיים. רבי משה בן מימון ציין כי השימוש בלבונה במקדש נבע מהפצת ריח טוב בהקטרתה, וסילקה את ריחות חריכת הבשר.[3] בכתבים רפואיים הסתייע רמב”ם בשרף לבונה לסתירת רעלי ארסים ולהקלת קצרת. רבי נתן בן יואל פלקירא מנה שימושים רפואיים מגוונים בלבונה ובהם: ריפוי פצעים וחתכים, ריפוי תחלואי שיניים וחניכיים. שרף לבונה מומס בשמן בתוספת שמן ורדים שימש משחה רפואית לריפוי גידול בשד. רבי מאיר אבן אלדבי ציין כי עישון שרף לבונה מרגיע כאבי שיניים, ושרף לבונה בחלב אם, תכשיר לריפוי נשף העין. רבי חיים ויטאל ציין שימושים ומרשמים רפואיים לריפוי מחלת המיימת ואפילפסיה, טחורים, פצעים וחתכים. טוביה הרופא רקח תכשיר לריפוי ואיחוי בשר חניכיים ולריפוי מורסה ברחם. בקבלת האר”י ובחסידות הלבונה נחשבת סממן קטורת המחבר ומקשר בין הרצון העל־תודעתי לספירת החוכמה, ראשונת הכוח השכלי בתודעת האדם. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, מבאר בהרחבה באופן מרתק את הכוח המחבר הזה במפת הנשמה בקבלה ובחסידות.

בישראל גדלים כמה פרטים של עצי לבונה בקיבוץ עין גדי ובקיבוץ אלמוג בצפון ים המלח. בביקורי בעין גדי בחורף תש”ף, קיבלתי לבקשתי ייחורי עץ לבונה לאוסף צמחי המרפא והבושם, מידידי חבר המשק מני גל. אם הייחורים יצליחו להשריש ולהתאקלם אצלי ב’בוסתן תלמוד הצמחים’ בחוות מצפה הימים, הם יהיו ראשוני הלבונה בגליל העליון. 

[1] Boswellia Prof. Giorgio Venturini Monako Nature Encyclopedia.

[2] פורטלאונה, שלטי גיבורים פא.

[3] רמב”ם, מורה ג, מה.

 

מתוך אנציקלופדיית תלמוד הצמחים, אברהם דהאן הוצאת המחבר 2022

לקריאה נוספת - מאמר "האפרסמון בארץ-ישראל"

זהר עמר – המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן
דוד אילוז – הפקולטה למדעי החיים, אוניברסיטת בר אילן, המכללה האקדמית לחינוך–תלפיות, חולון

דילוג לתוכן