האפרסמון המקראי הוא אחד מסמלי ארץ יהודה בעת העתיקה. האפרסמון או הבלזם של יהודה נחשב צמח הבושם המפורסם והיקר ביותר בעולם בתקופה הרומית־ביזנטית. עץ נשיר המתנשא לגובה של כשלושה מטרים ומדיף ריח בושמי מהשרף המצוי בכל חלקיו. אפרסמון גדל בנאות מדבר חמים. בארץ ישראל גדל העץ בעת העתיקה באזורי ים המלח, עין גדי ויריחו. בימינו העץ מצוי באריתריאה, באתיופיה, בקניה, בסודן, במצרים ובמדבריות ערב הסעודית.  

אפרסמון בעל גזע מקושֹקשֹ וענפיו מפוצלים וסבוכים. העלים, צבעם ירוק מבריק והם קטנים ואליפטיים כמו טיפות. העץ מלבלב באביב ומכוסה עלים עד לסתיו. בחורף האפרסמון משיר את עליו ונמצא בשלכת. העץ דו מיני ומתאפיין בפריחה לבנה המשתנה במשך עשרים וארבע שעות לצבע אדום. שינויי צבע אלו מושכים חרקים מסוגים שונים לצורך האבקה והפריה. הפרי קטן, צורתו אליפטית ויש בו פסים לבנים היוצרים מעין ארבע אונות ובו זרע אחד בלבד. האפרסמון מפריש מוהל נוזלי ריחני, בשונה מצמחי הבושם כגון מור ולבונה המפרישים גושי שרף מוצקים. דומה שיותר מריחו המיוחד של הבושם היא נדירותו, קושי איסוף השרף ותכונת נדיפותו. כל אלו הם שהפכוהו למבוקש מאוד.
עדות ראשונה במקרא להימצאות ולסחר בצרי בארץ ישראל, מופיעה בספר בראשית, כשאורחת הישמעאלים יורדת מהגלעד, מקום ייצור הצרי והנכאות, יורדת מצרימה וקונה את יוסף מידי אחיו. עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר שלח יעקב צרי במנחה ליוסף השליט בארץ מצרים. נטף מזוהה עם הצרי. הצרי נחשב ראש לבשמים בהכנת קטורת הסמים באוהל מועד. בביקור מלכת שבא בארץ ישראל היא מביאה עימה מתנות יקרות ערך למלך שלמה ובהם בושם אפרסמון שעליו נאמר “ולא היה כבושם ההוא”. שמן האפרסמון שימש למשיחת מלכי ישראל לאחר גניזת שמן המשחה בידי יאשיהו בן אמון מלך יהודה.[1]
בתקופת שלטון רומי בארץ ישראל, אזור בקעת יריחו ועין גדי היה אזור גידול מרכזי למטעי אפרסמון. קרב עיקש ניטש בין חיילי לגיונות הצבא הרומאי ליהודים על כל עץ במטעי האפרסמון, במטרה שלא יושמד בידי היהודים. היהודים לא חפצו כי עץ הבושם ייפול בידי הרומאים, אך המאבק היה ללא הועיל.
שלא כבימינו, תפס הצרי מקום חשוב ברפואה וברוקחות בעת העתיקה. הנביא ירמיהו מזהיר את העם בממלכת ישראל מפני המשך השפל הרוחני ותוצאותיו הרות האסון. בנבואתו הוא מציין כי צרי הגלעד לא יסייע לרפא את מכאובי השמד והחורבן כשיעלה המחריב מבבל. בתלמוד הבבלי שימש האפרסמון מרכיב במשקה רפואי הנקרא ‘אלונטית’ ששימש לצינון ולקירור הגוף לאחר שהייה בבית המרחץ. הצרי שימש חומר לשימור פניו של ישמעאל כהן גדול, מעשרת הרוגי מלכות, בידי הרומאים. אסף הרופא ציין את מעלות האפרסמון בטיפול באיברים פנימיים, בטחול, ברֵיאות, במחלת השחפת ובסתירת ארסים. רב שבתאי דונולו רקח מהאפרסמון מרקחת דבש רפואית. רבי משה בן מימון הכליל את ה’בלסאן’ במשקה המלכים, ‘אטריפל הגדול’, לחיזוק האיברים הפנימיים ולעיכוב הזדקנות. הוא ציין את יעילותו בסתירת ארסי עקרבים ונחשים, ובטיפול בקצרת. רבי יהודה החסיד ציין את הסכנה שבאכילת הפירות בשל רעילותם. רבי נתן בן יואל פלקירא ורבי חיים ויטאל עמדו על יעילותו הרפואית במחלת האפילפסיה ובשימור בשר הנפטר. הרב אברהם הרופא פורטלאונה ציין את דרך בדיקת מקוריות השמן כשמגבנים חלב. הרופא הירושלמי במאה ה- 17 הרב רפאל מרדכי מלכי ציין לשבח את שמן האפרסמון כמובחר בחומרי הרפואה לאיחוי ולריפוי חתכים עמוקים. הרב יעקב צהלון ציין את יעילות ‘אופובלסמו’ לסתירת רעילות צמחי רעל והוסיף כי הרחת הבושם מחדדת את המוח והחושים. טוביה הרופא המליץ לשתות עשר טיפות שמן אפרסמון ביין לבן למניעת הידבקות במגפה, ולעוררות תשוקה מינית. בקבלת האר”י ובחסידות הצרי נחשב סממן קטורת המקביל לספירת הכתר בקבלה, וזו מקבילה לכוח הרצון במפת כוחות הנשמה. רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, מבאר באופן מרתק מהו כוח הרצון במפת הנשמה. ראה בהרחבה אפרסמון בקבלה ובחסידות.

בימינו נעשה ניסיון מעניין להשיב את עץ האפרסמון המקראי למקום גידולו הטבעי בארץ. בגן הבוטני בעין גדי נקלט העץ בהצלחה ומשמש לחוקרים משאב רב ערך להבנת חשיבותו הרבה שיוחסה לו בעת העתיקה. ב’בוסתן תלמוד הצמחים’ בחוות מצפה הימים בגליל העליון, זכיתי לאקלם כמה פרטים של עץ האפרסמון מייחורים, ומקומו הגיאוגרפי כעת הוא הצפוני ביותר בכדור הארץ.

[1] דברי הימים ב לה, ג.