סודות עצי המור נחשפים – ד”ר איליין סולוווי

מור הגלעד – האפרסמון התנ”כי

מור הגלעד הוא העץ השלישי ברשימת עצי הקטורת התנכ”ית. הוא מכונה גם “אפרסמון תנכ”י.”

זוהי בעיה, כי יש עץ נוסף שחולק עמו שם שנשמע זהה. האפרסמון הוא עץ שיובא מצפון אמריקה בשלב מאוחר יותר, אבל אין לו כל קשר לעץ התנכ”י.

כדי להימנע מבלבול, אתייחס לעץ זה כ “מור הגלעד”, או בלטינית Commiphora giladensis.

Commiphora giladensis הוא עץ קטן, והוא המקור למור הגלעד המקורי, אותו חומר המופיע באזכורים מיסטיים רבים. עץ המור זכה לשמות רבים כמו בושם, בשם, וצורי-נטף, ובספרות הרבנית הוא מכונה קטף, בלסם ואופובלסם.

גבהו של העץ מגיע לשניים עד שלושה מטרים, וענפיו מפותלים ומרווחים. לקליפה צבע חום אחיד, העלים קטנים וצבעם ירוק כהה, והקוטיקולה כבדה. מפת פסיפס שנמצאה בירדן, שהציגה את העצים ואת בעלי החיים של אזור ים המלח, מתארת את מור הגלעד עם שלושה או חמישה עלעלים. הפרחים קטנים, עם עלי כותרת לבנים ועלי גביע אדמדמים. נראה שיש למין זה מספר וריאנטים, חלקם בעלי פרחים נקביים או פרחים זכריים, ואחרים בעלי פרחים מושלמים בעלי שלושה או ארבעה עלי כותרת.

הפרי מעוגל או אובלי, וצבעו הולך ומעמיק עם הבשלת הזרע. הזרעים מופיעים בבודדים, וחלקם מחורצים בצד אחד. על פי השמועה, מדובר בעץ שהוא גם נדיר וגם קשה לגידול. בימי האימפריה העותומנית הטורקים ייחסו לו ערך רב כל כך, ואסרו באופן מוחלט לייצא אותו. עצים כאלה גדלו, בין השאר, ב-“גנים שמורים במטאריה ליד קהיר עוד מימיו של פרוספר אלבין שכתב את  הספר ‘הדיאלוג של המור’, והמור עצמו זוכה להערכה רבה כמוצר קוסמטי בקרב בנות בית המלוכה.”

שמו הלועזי של העץ ((Balm נגזר כנראה ממלים עבריות לבושם כמו “באלם, בולם או בון”, שמקורן מהמילה בלסם, וייתכן שהיא עצמה באה מהביטוי העברי “בו-תסים” – אדון הבשמים, או “בשאם”, “באלם”, ו-“בשם”, כלומר, ריח מתוק. הוא מוזכר בתנ”ך עשר פעמים בשם בלסם, ושש פעמים בשם מור. כך בשירו של שלמה המלך: “אנה הלך דודך, היפה בנשים, אנא פנה דודך ונבקשנו עמך. דודי ירד לגנו, לערוגות הבשם, לראות בגנים וללקוט שושנים”, (שיר השירים פרק1 פסוק 2). המונח אופובלסמום משמש את דיוסקורידס לתאר את “מה שנוזל מתוך עץ המור.” הוא גם אמר ש-“באופן כללי, למיץ המור יש את ההשפעה החזקה ביותר.”

ארץ יהודה – בית הגידול של עצי המור

פליניוס הזקן קבע: “המור לא יצמח בשום מקום חוץ מארץ יהודה, והאתרוג הסורי מסרב לגדול בכל ארץ אחרת.” ההנחות של העשבונאים אכן מעניינות ביותר, אבל שמו העברי של העץ הוא אפרסמון, והחומר שמופק ממנו נקרא “צורי”, וגם “בושם.” פליניוס הזקן טוען שהעץ הובא לרומא על ידי הגנרלים של אספסיאנוס. הם התרשמו שזה היה פרויקט מקומי של היהודים, ועצי המור ניטעו בעין גדי ובעין בוקק על תקן עצי הקטורת הראשונים. מאוחר יותר העץ כונה אופובלסמום, ענפיו היבשים כונו קסילובלסמום, והפרי המיובש נקרא קרפל-בלסמום. עבד-לטיף, רופא דמשקאי מהמאה ה-12, הבחין שלעץ יש שתי קליפות. קליפה חיצונית דקה שצבעה אדמדם-חום, קליפה פנימית עבה וירוקה, וריח ארומטי חזק הנישא למרחק. הקליפה הפנימית הירוקה היא כמובן מאפיין ידוע של הצמחים ממשפחת הקומיפורה. המיץ נוטף באופן טבעי בימי הקיץ החמים בטיפות דמויות שרף, וחתכים בקליפה מסייעים לתהליך הזה. על פי האגדה והמסורת ניתן לבצע חתכים כאלה רק בעזרת להב מזכוכית או מאבן. חוט דק המוצמד לחתך בסיכה ומסתיים בכלי קיבול קטן, מאפשר לבקבק את הטיפות השקופות. בימי קדם הפרידו את המוהל לשני חומרים: שמן, ומים ארומטיים. תהליך זה התבצע בחשאיות מוחלטת. כמות השמן שהופקה בתהליך זה הייתה קרובה לעשירית מכמות המוהל. לפי המסורת, הבושם שהיה מבוסס על שמן, הופק מענפי המור ועליו שהורתחו במים. לפרי יש צבע אפור או סגול לפני ההבשלה, הוא בגודל של גרגר אפונה, ויש לו טעם מתוק, ערב לחך וארומטי. כשהפרי מסיים להבשיל הוא מקבל צבע כתום בהיר או אדום עמוק ונופל מהעץ. מור גלעד הוא אחד ממיני הקומיפורה בעלי ההתאמות הייחודיות ביותר, הוא נשיר ולכן עמיד יותר בפני טמפרטורות נמוכות בהשוואה לקרובי משפחה אחרים שלו.

בספר ירמיהו נשאלת שאלה עגמומית: “האם אין מור בגלעד?”

לשותפיה של יהודה לסחר נאמר בספר יחזקאל: “יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך.” (פרק 27, פסוק 17)

הגלעד, אזור הסמוך להרי מנשה, היווה את שטח התפוצה של עץ קטן ומוזר בעל עלים שניחוחם חריף, פירות קטנים ואדומים, ומוהל דביק ושקוף (למרות שמוצאם של מינים קרובים לו הוא כנראה מגבעות בחצי האי ערב). זהו אחד מצמחי הקטורת היחידים שלא צריך לשרוף בשביל ליהנות עד תום מיתרונותיו של הניחוח רב העצמה, הנודף מהעלים, מהפרי, מהקליפה ומהמוהל.

הערך הגבוה של המור בעולם העתיק

מור הגלעד היה שווה הרבה יותר מהלבונה וממיני מור אחרים, בשוק של אותם ימים. לעתים הוא שימש כתרופה, כשהוא מהול בכוס יין. את הפרי בצורתו הנוזלית היו מוסיפים ליין ומשקאות כוהליים אחרים, הוא נחשב לבריא ביותר, ואפילו קיבל מעמד רשמי של סם עיכול בקרב המשפחות האמידות וחצרות המלוכה.

הסיבה החשובה ביותר להוספת עשבי תיבול ותבלינים למשקאות כוהליים הייתה האיכויות הרפואיות שלהם. יין נחשב לדרך מצוינת לבליעת עשבי מרפא, אחרי שהתגלה שהוא ממיס יותר חומרים פעילים בהשוואה לחליטה פשוטה במים, או מיצוי. יין יחנון לאפילפסיה, יין חצבים לסילוק מחשבות מרושעות ויין כורכום לחיזוק הקיבה והלב – כל אלה היו תרופות רשמיות של עולם הרוקחות במאה ה-17.

על יין ממיץ העלקלוק, ששימש כתרופה להיחלשות הראיה, כתב ניקולס קולפפר חריף השכל: “כוס אחת בבוקר שווה כמו זוג משקפיים.” פואה הודית, אלקנה, מור, צורית, ולשישית הצבעים – שימשו בעיקר כתוספים לסיוע לעיכול, ולהארכת חיי המדף של היין.

עוד על היפוקריס (מזון היסטורי, 2001, מאת איוון דיי).

העץ היה כנראה הגידול העיקרי במה שהייתה, אולי, הנטיעה החקלאית המאורגנת הראשונה של עצי קטורת, מבצע שקדם להקמת בית המקדש הראשון בירושלים.

לבונה ומיני מור אחרים, שלא היו צמחים מקומיים, נוספו בהמשך לאתרי הגידול של מור הגלעד, עץ הקטורת המקורי, הרבה אחרי הקמת המטעים הראשונים.

עדות לערכו הרב של מור הגלעד היא עיבוד העצים שנמשך בתקופות התנ”ך והתלמוד, ובמהלך הכיבוש הרומי.

בשנת 800 לספירה, בעקבות הפלישה המוסלמית, נפסק גידול העץ הזה, הוא נעלם ממטעי ארץ הקודש ומהשוק הבינלאומי ושרד רק כמין פליט באזורים מבודדים ובמקדשים, עד שנעלם לחלוטין.

במטאריה, כשמונה ק”מ צפונית לקהיר, גידלו את העץ במידה מסוימת של הצלחה עד שנת 1615, כאשר העצים האחרונים בשושלת ארוכה של עצי מור הוצפו על ידי הנילוס ונסחפו למרחקים.

מאמר מקיף על מטעי מטאריה נכתב על ידי מרקוס מילרייט בשנת 2011, והוא מתאר את ההיסטוריה של המטע ואת ההבדלים בין המור המתורבת לבין העצים שהובאו מאוחר יותר מחצי האי ערב. הוא סבור שהמור שגדל ביהודה היה בן כלאיים עקר שלא הפיק זרעים, ושהעצים שהובאו כדי לרענן את המטע בשנת 1500 על ידי הסולטן אל גווהארי, היו מהמין שגדל פרא, ממנו התפתחו עצי המור בארץ יהודה.

מעניין לציין שחלק מהעצים במטעים בקטורה ובעין גדי הם פחות או יותר עקרים, אבל לא ידוע אם יש להם באמת תכונות רפואיות משופרות.

המור בעידן המודרני

במאה ה-19, כמה משקאות אלכוהוליים שהכילו מור הפכו למוצרים תעשייתיים:

בחרובקה, הומצאה בשנת 1807 על ידי ג’וזף בחר, ליקר עשבי תיבול שמיוצר ברפובליקה הצ’כית, הוא מכיל 32 צמחים שונים וביניהם מור, מה שהפך אותו לתרופה פופולרית לבעיות עיכול.

פרנט ברנקה, הומצא ב-1845 (חברת פרטלי ברנקה, מילנו), מכיל 40 עשבי תיבול שונים, כולל מור. המשקה הזה פופולרי מאד בצפון ובדרום אמריקה, שם מגישים אותו נקי, עם קרח, או מעורבב במשקאות אחרים. המשקה נמכר גם כתרופה ביתית לבעיות עיכול וקדדת.

תחיית מור הגלעד בעידן המודרני הייתה מבלבלת ומרגשת מבחינת החוקרים. מסתבר שישנם כמה וריאנטים שונים לצמח וביניהם אבותיו הפראיים של המין התרבותי, והם שונים בתצורת העלים, בריח ובהרגלי הפריחה שלהם. אבל ההכלאה המוצלחת של שני הווריאנטים השונים ביותר, בשנת 2013, בישראל, הוכיחה שכל הווריאנטים של מור הגלעד הם תתי-מינים של אותו צמח.  בימים אלה, חוקרים את תכונותיו נוגדות הסרטן של מוהל העץ.

מור הבשמים והתרופות על טרסות עין גדי

אזור הגלעד נמצא בימינו בין ישראל וירדן, והעץ כבר לא גדל שם כי האזור יבש הרבה יותר ממה שהיה בתקופת התנ”ך. העץ הזה גדל רק בשלושה מקומות בעולם העתיק, אחד מהם הוא עין גדי, שם נכתבה אזהרה על רצפת בית הכנסת העתיק: “מי שיגלה את סודות העיר לגויים, זה שעיניו צופות עד קצווי ארץ ורואה את הנסתר, הוא יזעיף פניו אל אותו אדם ואל זרעו, ויעקור אותו ממקומו תחת השמים.” לדברי כמה מהחוקרים, הכתובת אינה קשורה כלל לאפרסמון, אבל אני מאמינה שאם סודות עצי המור היו נחשפים, הרומאים היו פשוט הורגים או משעבדים את מי שחי שם, כפי שעשו לקהילות כה רבות. הפקת השרף, זיקוק הבשמים והתרופות, הפצת הזרעים והטיפול בעצים, כל אלה היו סודות מקצועיים חשובים שהגנו על תושביה היהודים של עין גדי במשך מאות שנים, מפני גלים רבים של כובשים ופולשים, אחרי כישלון המרד נגד הרומאים בשנת 70 לספירה. התושבים בני המזל בשלושת מרכזי הגידול של מור הגלעד, לא נהרגו ולא נלקחו לעבדות, כי הכובש היה זקוק להם, להמשך הטיפול בעצים ולהמשך הפקת המוצרים החשובים. רצפת בית הכנסת של עין גדי מוצגת לראווה במוזיאון רוקפלר בירושלים, ואפשר לראות עליה בבירור את החריטה בשפה הארמית. מטע מסחרי של מור הגלעד גדל כיום על טרסות משופצות בקיבוץ עין גדי.